מרדכי חיים רומקובסקי

מרדכי חיים רומקובסקי היה יושב ראש היודנראט בלודז' לאורך כל שנות קיומו (1944-1939). הוא נולד ב-27 בפברואר 1877 בכפר אילינו, שבמחוז וליקיה לוקי שברוסיה. בילדותו למד ב"חדר" ובבית ספר יסודי, ובכך הסתכמה השכלתו הרשמית. בגיל צעיר עבר רומקובסקי ללודז' ולאחר שניסה את כוחו במסחר, וניסה להקים בית חרושת לייצור קטיפה (ללא הצלחה), הוא נהיה עסקן ציבורי זוטר. הוא ניהל מספר שנים בית יתומים יהודי בהלנובק, בפרבריה הצפוניים של לודז'. בשנת 1937 נבחר רומקובסקי להנהלת הקהילה היהודית בלודז' מטעם מפלגת הציונים הכלליים, אך הסתכסך עמם, סירב להשמה למפלגה והמשיך להיות חבר הנהלת הקהילה בניגוד לרצונותיהם של שולחיו.

תפקודו של חיים רומקובסקי כראש היודנראט

כאשר כבשו הגרמנים את לודז', הם פיזרו את המוסדות היהודים הקיימים והקימו במקומם "יודנראט". ב- 13 באוקטובר 1939 מינו השלטונות הגרמנים את רומקובסקי לתפקיד יושב ראש היודנראט ('זקן היהודים'- הכינוי של יושב ראש היודנראט בלודז') ובתפקיד זה כיהן על לחיסולו של הגטו באוגוסט 1944.
בכתב המינוי נאמר:

"זקן היהודים בעיר לודז' , רומקובסקי, נתמנה כדי להוציא לפועל את כל הפעולות הנוגעות לבני הגזע היהודי הננקטות בידי המנהל האזרחי הגרמני של העיר לודז'. הוא אחראי לפני אישית. לצורך מילוי תפקידו הוא רשאי: 

1. לנוע בחופשיות ברחובות העיר בכל שעות היום או הלילה.

2. לפנות לסוכנויות המנהל הגרמני.

3. לבחור בקבוצת חברים (מועצת זקנים) ולקיים עמם ישיבות.

4. לפרסם החלטותיו באמצעות כרזות קיר.

5. לפקח על נקודות הריכוז היהודיות לקראת היציאה לעבודה.

כל אחד מבני הגזע היהודי נתבע להישמע ללא תנאי לכל ההוראות הניתנות על ידי זקן היהודים רומקובסקי. כל התנגדות כלפיו תיענש על ידי"  

(אונגר מיכל, לודז' - אחרון הגטאות בפולין, כתר, 2005. עמוד 69)

בידיו של רומקובסקי הופקדו סמכויות נרחבות, למעשה שליטה על כל תחומי החיים הפנימיים של הגטו, ולשירותו הועמדה המשטרה היהודית, שהייתה אחראית על הסדר בגטו.

רומקובסקי גילה כישרונות ארגוניים טובים ויחד עם קבוצת עוזרים הצליח, בפרק זמן קצר יחסית, להקים תשתית ארגונית שכללה מחלקות ומוסדות שטיפלו בכל הנושאים הפנימיים של הגטו. עשרות מחלקות ותת מחלקות דאגו לתחומים שונים שכללו דיור, תעסוקה, חינוך, רפואה, הזנה ועזרה סוציאלית. הגטו בלודז' היה מסודר ומאורגן יותר מגטאות אחרים, והיו לכך יתרונות בחלוקה שוויונית יותר של המזון והעבודה ובמתן שירותים ציבוריים כמו רפואה, חינוך וסעד.

החלטות ומעשים חשובים שביצע בכהונתו

במהלך אפריל 1940, בישיבה שבה השתתפו ראשי המשרדים שהיה להם קשר לגטו, הוחלט להחרים את כל הרכוש היהודי, כולל כסף מזומן. לאחר הישיבה הודיעו לרומקובסקי שעליו למסור את כל הרכוש והכסף של תושבי הגטו. רומקובסקי טען שהוא לא יכול לנהל חיים כלכליים בגטו ללא כסף, ובעקבות זה העלו הגרמנים את הרעיון של יצירת תחליף לכסף, ועל רומקובסקי היה להציע הצעות גרפיות לתחליף הכסף ולהוציא לפועל את החלפת המארקים בכסף החדש.

הרכב המקצועות של יהודי גטו לודז', יוני 1940

ניצול עבודת הכפייה היהודית לטובת כלכלת הרייך היה הדבר הכי חשוב במדיניותו של רומקובסקי. רומקובסקי, עוד לפני סגירת הגטו, ניסה לשכנע את הגרמנים בחשיבותה של עבודת היהודים למען הרייך הגרמני, כיוון שהאמין שרק כך אפשר לממן את אמצעי המחיה. על רומקובסקי נדרש לערוך רשימות של בעלי מקצוע ולבדוק איזה מכונות וחומרי גלם נמצאים בשטח הגטו. במכתב שכתב רומקובסקי לשאלת ראש העיר, כיצד הוא חושב לארגן את החיים בגטו, ב- 5 באפריל 1940, כתב: 

" בגטו חיים 8000 עד 10000 בעלי מקצוע בתחומים שונים... [פירוט מקצועות] אני יכול לארגן את העובדים האלה שיעבדו לטובת השלטונות... עליכם לספק חומרי גלם ולקבוע את השכר. העבודה תיעשה בגטו ותחולק לעובדים על ידי מחלקה מיוחדת שאקים. את התוצרת... אעביר לשלטונות תמורת תשלום במזומן או במצרכי מזון שאחלקם לכל תושבי הגטו. התשלום לבעלי המקצוע ייעשה על ידי... אני מבקש למען הסדר הטוב שיאפשרו לי לי לעבוד ללא הפרעה וישחררו אותי מהחובה לשלוח לשלטונות עובדי כפייה" 

(אונגר מיכל, לודז' - אחרון הגטאות בפולין, כתר, 2005. עמודים 159-158)

רומקובסקי יזם פתיחת מפעלים רבים בגטו כדי להגדיל את הייצור, ובכך להגדיל גם את הכנסות הגטו מהעבודה.

רומקובסקי עם ילדים ומורים במרישין

בתחום החינוך והלימודים, רומקובסקי ומנהלי מערכת החינוך עשו כמיטב יכולתם למען חינוכם, בריאותם ורווחתם של הילדים ובני הנוער בגטו. אלפים מהם למדו בתנאים מאוד נמוכים והנהלת הגטו עשתה כל מה שיכלה לעשות כדי לשפר את תנאי הלימוד על אף נסיבות החיים הקשות. בנוסף על כך, במרישין הוקמה מושבת ילדים, ושם ניתנה תקופת הבראה לאלה הזקוקים לכך, בה נהנו ממזון באיכות טובה יותר, ממרחב ומאוויר צח.

באוקטובר 1941 הורו הגרמנים לרומקובסקי להכין רשימות מדויקות של תושבי הגטו כהכנה לגירושם. גם אם בתחילה יעד הגירוש לא היה ידוע, עדויות מלמדות

על כך שבשלב מוקדם כבר ידעה הנהלת הגטו, ובייחוד רומקובסקי, את יעד הגירוש ואת משמעותו הנוראה.

מתקופה זו העבירו הגרמנים מכסות גירוש להנהלת הגטו, וזו קבעה מי יופיע בכל רשימה. רומקובסקי החליט מההתחלה שוועדה של היודנראט היא זו שתבחר את המועמדים לגירוש. הוא חזר וטען שהרכבת הרשימות תאפשר את המשך השליטה בגטו ואת המשך הייצור, והדגיש כי הישרדותם של האלפים הרבים שייוותרו תלויה ביעילות שלהם.

בכל פעם שהגרמנים דרשו מרומקובסקי למסור אנשים לגירוש, הוא ניסה להתמקח איתם, אך ברוב הפעמים נכשל. (בתקופת הגירושים הגדולים שהתרחשו בעיקר במחצית השנייה של 1942 כבר לא עמדה בידי רומקובסקי היכולת הארגונית להוציא את ריכוז המגורשים לפועל והדבר בוצע על ידי הגרמנים).

נאום הילדים

מרדכי רומקובסקי נואם בגטו

בקיץ 1942 לאחר התמרחות עם הגרמנים, נדרש רומקובסקי לשלוח אלפי ילדים מתחת לגיל 10 וזקנים מעל גיל 65, שנחשבו לא יצרנים ולכן לא מועילים, לגירוש מחוץ לגטו. כולם שיערו כי מדובר בגזר דין מוות. בכ"ב באלול תש"ב נשא רומקובסקי נאום ובו ביקש בהיהודים הגרים בגטו: "תנו לי את ילדכם". (נאום זה ממחיש את הדילמה הקשה שבפניה עמד רומקובסקי)

"...על הגטו ירדה מכה קשה. דורשים ממנו את היקר לו ביותר – ילדים ואנשים זקנים. אני לא זכיתי לילד משלי ולכן את שנותיי הטובות ביותר הקדשתי לילד. אני חייתי ונשמתי יחד עם הילד. לא שיערתי מעולם, שידי שלי, ייאלצו להגיש את הקרבן למזבח. בימי זקנתי אני נאלץ להושיט את ידי ולהתחנן: "אחי ואחיותיי, תנו לי אותם! – אבות ואמהות , תנו לי את ילדיכם..." (בכי תמרורים מזעזע בקרב הציבור הנאסף)... אתמול במשך היום נתנו לי פקודה לשלוח מעל עשרים אלף יהודים מן הגטו, ואם לא – "נעשה זאת אנחנו". הועמדה השאלה: "האם היה עלינו לקבל את הדבר ולעשות זאת בעצמנו, או להשאיר זאת לאחרים?" אך כיוון שלא היינו מודרכים על ידי מחשבה "כמה יאבדו" אלא "כמה ניתן להציל?" הגענו אנחנו, כלומר אני והמקורבים אלי בעבודה, למסקנה שיהיה הדבר קשה ככל שיהיה, אנו מוכרחים לקבל את ביצוע הגזירה לידינו. אני מוכרח לבצע את הניתוח הקשה השותת דם, אני מוכרח לקטוע איברים, בכדי להציל את הגוף! אני מוכרח ליטול ילדים ואם לא, עלולים להילקח, חס ושלום, גם אחרים...

(יללות איומות)

לא איש נחמות אני היום. גם לא באתי להרגיע אתכם היום, אלא לחשוף את כל כאבכם וצערכם. באתי כמו גזלן, לקחת מכם את היקר ביותר ללבכם. ניסיתי בכל כוחותיי לבטל את רוע הגזירה. לאחר שלא ניתן לבטלה, ניסיתי למתן את הגזירה. רק אתמול ציוויתי על רישום של ילדים בני תשע, רציתי לפחות להציל את השנתון האחד – בגיל מ-9 עד 10. אבל לא רצו לוותר לי. דבר אחד עלה בידי – להציל את הילדים שמעל גיל 10. תהיה זאת נחמתנו בצערנו הגדול.

יש לנו בגטו רבים חולי שחפת, שימיהם או אולי השבועות שלהם ספורים. איני יודע, אפשר שזוהי תכנית שטנית, ואולי לא, אך איני יכול להתאפק מלהביע אותה: "תנו לי את החולים הללו, ובמקומם אפשר יהיה להציל בריאים". אני יודע כמה יקר לכל אחד החולה שבביתו, כל שכן אצל היהודים. אולם בשעת גזירה מוכרחים לשקול ולמדוד את מי יש להציל, מי יכול להינצל ואת מי מותר להציל.

השכל הישר מחייב, שמוכרח להינצל זה שניתן להציל והוא בעל סיכויים להינצל, ולא זה שאין אפשרות בלאו-הכי להצילו..." ("השואה בתיעוד - מבחר תעודות על חורבן יהודי גרמניה ואוסטריה, פולין וברית המועצות", בעריכת יצחק ארד, ישראל גוטמן ואברהם מרגליות, עמודים 227-226)

נאום הילדים - רומקובסקי

יחסי רומקובסקי כלפי היודנראט

בכתב המינוי של רומקובסקי נאמר שאחד מתפקידיו הוא למנות את חברי מועצת הזקנים. ב- 16 באוקטובר 1939 הוא שלח מכתבי מינוי ל 31 אנשי ציבור מוכרים ומקובלים, והודיע להם כי נבחרו לשמש חברי מועצה. כל סירוב נדחה, וכל האנשים שקבלו את המכתב חויבו להגיע לישיבה הראשונה. מי שלא הגיע היה צפוי למאסר.

רומקובסקי החליט לבדו בכל ענייני הגטו וכתוצאה מכך הייתה המועצה שמונתה על ידו חסרת כל השפעה וסמכויות. מבחינה זו היה יחסו של רומקובסקי שונה מיחסם של יושבי ראש יודנראטים בגטאות אחרים, ששיתפו את המועצות ואנשי ציבור בהחלטותיהם ואפשרו למועצות למלא תפקיד חשוב במנהל היהודי הפנימי.

יחסי היודנראט כלפי רומקובסקי

ביודנראט שירתו אנשים שלא היו מוכנים לשרת תחת שלטון רומקובסקי וניסו להתחמק מתפקידם בדרכים שונות. אחד מחברי המועצה הראשונה ומהיחידים שנשארו בחיים, משה פיק, סיפר שעשה מאמצים רבים והיה מוכן לשלם כסף רב כדי להימנע מהתפקיד שנתנו לו, אף הובהר לו שאם יסרב ייאסר. היו חברי יודנראט שנטשו את תפקידם ונרשמו כפועלים, מכיוון שסירבו להיות מזוהים עם שלטונו של רומקובסקי ולחלוק עמו את האחריות למעשיו.\

יחסו של רומקובסקי כלפי היהודים בגטו

רומקובסקי האמין שכאיש ציבור עליו להמשיך לפעול לטובת הציבור היהודי. בהזדמנויות שונות הוא ביקר את המנהיגים האחרים שברחו מהעיר והפקירו את היהודים בשעתם הקשה.

הוא הקיף את עצמו במעגל מצומצם של עוזרים וכמעט לא שיתף גורמים ציבוריים וחברתיים אחרים. שלטונו חנק כל יוזמה ציבורית אחרת שהועלתה בגטו. ליאון הורוביץ, מתושבי הגטו, כתב ביומנו:

"רומקובסקי אימץ את המנטליות של שליטיו. לא רק שהוא מבצע את הוראות השלטון, אלא אימץ גם את רוחם, ולכן הוא היחיד שמארגן בגטו ואין לו כלל מתחרים בכל המדינה" 

(יומנו של ליאון הורוביץ, איו"ש, M49P/11, עמודים 7-6)

רומקובסקי דיכא כל התנגדות שהתפתחה ביד ברזל. במהלך השנים היו שביתות אחדות ואת כולן שברו שוטריו של רומקובסקי באלימות. לעתים מצאו מנהיגי השביתות את שמותיהם ואת שמות בני משפחותיהם מתנוססים בראש רשימות מגורשים אל מחוץ לגטו. (משמעות הדבר הייתה מוות כמעט ודאי). מתנגדיו ידעו כי הגירוש הוא דרכו של רומקובסקי להשתיק ביקורת או חוסר הסכמה, וכך הצליח לשלוט באנשים בגטו כמעט ללא הפרעות.

בזיכרונות יוצאי לודז' נכתב:

"...לאדם הזה היו נטיות חולניות הפכיות [מנוגדות]. כלפי אחיו היהודים היה עריץ מאין כמוהו, התנהג ממש כ"פירר" והטיל אימת מוות על כל מי שנועז [העז] להתנגד לדרכיו הנלוזות." 

(גירשט, מן המצר, עמוד 26)

יחס היהודים כלפי רומקובסקי

ההודעה על מינויו של רומקובסקי עוררה דרגה בקרב מנהיגי הציבור היהודי. היו לרומקובסקי מתנגדים ומבקרים רבים בקרב הציבור היהודי בגטו. היו שהטילו ספק בניקיון כפיו, והיו גם שמועות שהוא ביצע מעשים מגונם בנערות ומורות בבית היתומים שניהל. רבים מהיהודים חשבו כי במעשה בו ויתר רומקובסקי על חלק מהיהודים כדי להציל את השאר הוא עבר קו אדום.

יחס רומקובסקי מול הגרמנים

רומקובסקי היה בשליטתם של הגרמנים באופן מוחלט, ובעיקר בידיו של הנס ביבוב (נציג הרייך הגרמני מול הגטו). רומקובסקי העניק לביבוב טובות הנאה שונות והתאמץ לרצות אותו ואת הממסד הגרמני, מתוך הנחה שכך יוכל להצליח להשיג הטבות גדולות יותר לגטו. היה חשוב לרומקובסקי להוכיח לגרמנים שהיהודים מסוגלים לעבוד ולייצר, שהם שונים מהסטראוטיפ שלפיו הם טפילים מלוכלכים וכדומה.

בחיבור שנכתב בארכיון הגטו על התקופה הראשונה התייחס המחבר למינוי רומקובסקי:

"...רומקובסקי... כאילו נולד לתפקיד זה. לא התווכח עם הגרמנים וביצע את פקודותיהם, ואפילו צעדים שהיו להם תוצאות קשות." 

(כתבה שנכתבה בארכיון הגטו על התקופה הראשונה של כיבוש הגטו, איו"ש, JM 1157, עמוד 29)

בזיכרונות יוצאי לודז' נכתב:

"...לעומת זה (היחס ליהודים) היה רך כדונג כלפי הצוררים ולא היה גבול לכניעתו השפלה לכל דרישותיהם אפילו אם אלה היו מכוונות לחסל את קיומנו בהחלט." 

(גירשט, מן המצר, עמוד 26)

יחס הגרמנים כלפי רומקובסקי

השלטונות הגרמניים העניקו לרומקובסקי סמכויות רבות בכל התחומים הקשורים להנהלת האכלוסיה היהודית הכלואה בגטו.

הנס ביבוב ומרדכי רומקובסקי

כגון: ארגון מפעלי העבודה, חלוקת מזון, שירותי תברואה, דיור, מינוי בעלי תפקידים וכו'... אך הוא עדיין היה כפוף ישירות למינהל הגטו (Gettoverwaltung), שבראשו עמד הנס ביבוב (ניהל את "המשרד לתזונה וכלכלה - גטו"). ביבוב הניח שבשיתוף פעולה יצליח להשיג את מטרותיו הכלכליות ושיקוליו היו תכליתיים בעיקרם, ולא נבעו מהתחשבות או מהזדהות עם רומקובסקי או עם מצבם של יהודי הגטו. האינטרסים של ביבוב תאמו את אלה של רומקובסקי (להקטין את הנטל הכספי שהטילה החזקת הגטו על הרייך באמצעות פיתוח מערך העבודה), ולכן העניק ביבוב לרומקובסקי מרחב תמרון גדול (באופן יחסי למקומות אחרים) בעניינים הפנימיים של הגטו. בדרך כלל שיבח ביבוב את עבודתו של רומקובסקי.

במהלך שנת 1942 חלה ירידה הדרגתית במעמדו של רומקובסקי בעיני הגרמנים ובעיקר בעיניו של ביבוב, בעיקבות הגירושים למחנה המוות בחלמנו. עד התחלת הגירושים היה עניין משותף לביבוב ורומקובסקי לפתח את מערך העבודה. לאחר שהחלו הגירושים כבר לא היה צריך את זה, כי החלה ההשמדה הסופית של הגטו, ולכן העבודה כבר לא הייתה נחוצה.

סופו

ב - 28 באוגוסט 1944 נשלח רומקובסקי לאושוויץ יחד עם אחרוני התושבים בגטו. שם ככל הנראה נרצח, באותו היום. (יש מחלוקת האם נרצח בידי גרמני או בידי יהודים.)

מפה- מסלול חייו של רומקובסקי