הגטו

הקמת הגטו והנסיבות להקמתו:

באוגוסט 1939 שררה בפולין אווירת מתח של טרם מלחמה. כוחות המילואים הפולנים גויסו ובתוכם יהודים רבים. התקדמותו של הצבא הגרמני בפולין הייתה מהירה ביותר. כבר בשלושת הימים הראשונים נשמרה התנגדותה של "ארמיית לודז'" הפולנית שפעלה באזור העיר, ועד ל-4 בספטמבר נכבש מרבית שטחה המערבי של פולין.

ב-5 בספטמבר החלה עזיבה המונית של תושבים מהעיר, מרביתם גברים וצעירים. שיעור היהודים בניהם היה גבוה, מכיוון שהם חששו יותר מאשר הפולנים מפגיעת הגרמנים. בתמימותם האמינו היהודים שזקנים, נשים וילדים לא ייפגעו ולכן נשארו רבים מהם בעיר. ב-6 בספטמבר 1939 דוד שירקוביאק, תלמיד בגימנסיה היהודית:

"פניקה, עזיבות המוניות, תבוסתנות. העיר, שנעזבה על ידי המוסדות והמשטרה, מחכה מתוך פחד לכניסת הצבא הגרמני... בני אדם מתרוצצים בעצבנות... בחמש בבוקר מעירים אותי קולות רמים בדירה.. מנסים לשכנע אותנו לעזוב. לאן? בשביל מה? איש אינו יודע... שכנים... נכנסים כדי להתייעץ. הם מספרים שממליצים לנושאי נשק לעזוב את העיר מחשש שהאויב ישלח אותם למחנות עבודה... דנים במצב ובסופו של דבר ההחלטה היא להישאר במקום ויהיה מה שיהיה..."

Alan Adelson, ed, The Diary of  Dawid Sierakowiak, Five Notebooks from the Lodz Ghetto (Oxford: Oxford( University )Press, 1996), pp. 34)

הגרמנים הכו בפולנים מלמעלה ולמטה: מלמעלה נורתה עליהם אש ממטוסים גרמנים ומלמטה הכו הכוחות הגרמנים את הפליטים הרבים והשפילו, שדדו ורצחו אותם. כבר אז הפרידו הגרמנים בין פליטים יהודים ופולנים. 

ב-12 בספטמבר 1939, פורסם הצו הגרמני הראשון שכוון ישירות נגד היהודים. הצו אסר על היהודים לנהוג על פי ערכי המסורת היהודית באופן ציבורי וגלוי. בהמשך פורסמו הגבלות נוספות, בעיקר כלכליות, שנועדו לדחוק את היהודים מחיי הכלכלה בעיר.

ההכנות להקמת הגטו החלו בתחילת דצמבר 1939 ונמשכו עד תחילת פברואר 1940. בינואר 1940 התקיימה ישיבה בה דנו בפרטי הקמת הגטו. בישיבה נקבעו גבולות הגטו ונדונו בה נושאים שונים כמו העברת ציוד לגטו, תחבורה, פינוי הגרמנים והפולנים מדירותיהם ועסקיהם הנמצאים באזור הגטו, והעברתם לדירות שיוחרמו מהיהודים באזורים שונים בעיר. ההחלטה הייתה להקים את הגטו במקום שבו שכנו שתי שכונות מוזנחות במיוחד. בשתי השכנות חסרה שתית תברואתית בסיסית והבתים היו ישנים ומוזנחים. הגטו השתרע על 4.398 קמ"ר, והשטח הבנוי בו היה 2.339 קמ"ר, ובמשך הזמן הקטינו הגרמנים את השטח. הגטו התחלק על-ידי שני רחובות ראשיים לשלושה חלקים. מעל לרחובות אלו נבנו גשרים שחיברו את שלושת החלקים, והשטח שמתחתם לא היה שייך לגטו. (היהודים צוו לשלם על בניית הגדר סביב הגטו והגשרים בעצמם.)

גטו לודז' מפת רחובות
אונגר מיכל, לודז' - אחרון הגטאות בפולין, כתר, 2005, עמ' 114

ב24 בינואר 1940 נמסרה ההודעה הרשמית לקהילה היהודית בלודז' על הקמת הגטו. באותו זמן התחילו גירושי פתע של היהודים מדירותיהם. הגרמנים והפולנים שגרו בשטחי הגטו נצטוו לעזוב את בתיהם עד ה-29 בפברואר 1940. 

ביום זה הופיע צו ובו הוראות לביצוע הפקודה המשטרתית. בסעיף 3 נאמר:

"... מותר לקחת מזוודה אחת עם לבנים ובגדים אישיים וכן מזכרות משפחתיות. כל אחד יכול לקחת מה שהוא יכול לשאת בעצמו ללא אמצעי תובלה מיוחדים..." 

(אונגר מיכל, לודז' - אחרון הגטאות בפולין, כתר, 2005, עמ' 103)

1800 יהודים הועברו מידי יום לשטח הגטו וחיכו עד שמחלקת הדיור סיפקה להם מקום מגורים. ההעברה "המסודרת" של היהודית לגטו נמשכה כשבועיים, אולם הקצב לא השביע את רצונם של הגרמנים והם החליטו "לזרזו" באמצעות טרור קיצוני. ב-1 במאי 1940 נסגר הגטו רשמית. שטח הגטו הוקף גדרות שלאורכן הוצבו זקיפים מיחידות המשטרה והם נצטוו לירות בכל מי שיתקרב אל הגדר. הגטו בודד לגמרי מהעיר והיהודים נותקו מהעולם החיצוני.

קיום ותנאים בגטו

תנאי מגורים

המשפחות אוכלסו ב-48,100 חדרי מגורים, חלקם מעץ וחלקם מאבן. רוב הדירות היו בעלות חדר אחד או שניים. בממוצע, בחדר אחד גרו 8-10 נפשות. 95% מהבתים חסרו סידורים סניטריים כלשהם, כלומר מערכות ביוב או מערכות מים.

כאשר הדירות מלאו עד אפס מקום, אנשים נאלצו לחיות ברחובות- בקור ובחום, ברעב ובצמא, בלכלוך ובזוהמה. הדוחק היה כה גדול עד אשר לא יכולת ללכת ברחוב בלא להתחכך בהמוני האנשים המתרוצצים ממקום למקום.

תנאי תזונה ובריאות

מתוך מדיניות מכוונת של הרעבה שיטתית, ההנהגה הנאצית סיפקה כמות מזערית של מזון לגטו. לכאורה היהודים היו זכאים לקבל מנות מזון כשל אסירים, דהיינו, מנת מזון שעלותה 40-50 פניג ליום לאדם. אך למעשה, קיבלו היהודים ברוב שנות קיומו של הגטו מנה שעלתה 23-27 פניג ליום. ערך הקלוריות לאדם ליום היה מינימלי ופעמים אף פחות מכך.

חלוקת מזון בגטו
אונגר מיכל, לודז' - אחרון הגטאות בפולין, כתר, 2005, עמ' 239

הרגשת היהודים בגטו בעקבות הרעב ניכרת בדבריו של יוסף זלקוביץ': "הרעב הוא חיה ללא רחמים. חיה זו מאלצת להיות תמיד ערניים ולעמוד על המשמר. האם למשל יכול להיות צער וכאב יותר גדול במשפחה מאשר פטירתו של אחד מבני הבית? ודאי לא, בפרט אצל יהודים. ואף על פי כן, כאשר נפטר מישהו בבית, ככל שזה מדכא ומעיק על הנשמה, הדבר הראשון שעושים הוא להוציא מהר את מנות המצרכים שעוד נותרו בכרטיס המזון של הנפטר."

(יוסף זלקוביץ', "הימים הנוראים ההם", עמ' 109) 

"בגטו יש לי 40 אלף ידיים עובדות. זהו מכרה הזהב שלי..."
מתוך נאום רומקובסקי [1.11.1941]

"מה שזכור לי... היו מקציבים רבע לחם ליום. זה למעשה היה עיקר האוכל שלנו, ועם זה קצת מרק או שהיו מחלקים או שהיו מבשלים. אני חושבת שמחלקים איזה מרק. ואתה ראית משפחות טובות שנהרסות בגלל חוסר היכולת של אנשים מסויימים להתגבר על הרעב ולא לאכול  מבן משפחה. זה למעשה פסק דין מוות אם השני לא יאכל. זה היה כל כך מעט, זה לא הספיק.
ראית אנשים שלקחו את המרק לכל המשפחה בדרך- ליקקו או שתו, אכלו חלק. אולי אי-אפשר להאשים אותם, ואולי כן צריך להאשים אותם. אינני יודעת. אני יודעת שאצלנו במשפחה, אנחנו ראינו תמיד, לא חילקו את הלחם למנות, אמא החליטה שהיא כמו תמיד, את לחם שיש לנו אנחנו אוכלים. אבל אמי הייתה כל פעם יורדת במשקל. מצבה הגופני נהיה רע כל פעם. היא ירדה 30 קילו ממשקלה. ואנחנו תפסנו בבית שאמא לא אוכלת, כדי שלמשפחה, שיהיה לה יותר לתת לכולם. ואז התחילה מין מריבה, שהכרחנו את אמא שאנחנו מחלקים את הלחם, אחרת היא לא תאכל והיא לא תחזיק מעמד. זה הגיע למצב שהיא לא יכלה ללכת, והייתה מוכרחה ללכת לעבודה."

(מעדותה של דבורה ברגר על הרעב בגטו לודז', http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=14542)

אחד מבתי  החולים בגטו
(אונגר מיכל, לודז' - אחרון הגטאות בפולין, כתר, 2005, עמ' 239)

בעקבות הצפיפות, הרעב, תנאי ההיגיינה הרעועים והקור פרצו מחלות ומגיפות, כמו טיפוס הבהרות, טיפוס המעיים, דיזנטריה, שנית, שחפת הריאות, אסכרה ועוד. בתי החולים שהוקמו בגטו היו מלאים עד אפס מקום, אך ללא תרופות מתאימות בכמויות הנחוצות, היה קשה לרפא את כולם ופעמים רבות הרופאים נדבקו ומתו אף הם. התמותה גדלה בהתמדה והגיעה לשיאה בשנת 1942 שבה שרר רעב נורא, רעב שכתוצאה ממנו מתו כ-18,000 איש. בכל שנות קיומו של הגטו מתו למעלה מ-43,500 איש, כלומר 21% מכלל הגטו. רובם מרעב וממחלות.

מערכת הבריאות כללה עד ספטמבר 1942 חמישה בתי חולים, מרפאות, בתי מרקחת, תחנות עזרה ראשונה ושירותים נוספים.

חיי היומיום בגטו לודז'- Holocaust Survivor Testimonies: Daily Life in the Lodz Ghetto

מעדותה של דבורה ברגר על הרעב בגטו לודז'

מערך העבודה בגטו

"בגטו אין ילדים אלא יהודים קטנים...
  יהודים קטנים בני עשר ומעלה שכבר עובדים..."

כאמור, הגטו נועד להיות שלב מעבר זמני עג לחידוש הגירושים, ולכן הגרמנים לא ראו שום טעם בפיתוח מערך עבודה. חיים רומקובסקי השתדל בכל זאת, עוד לפני בגירת הגטו, לשכנע את הגרמנים בחשיבותה של עבודת היהודים למען הרייך, כיוון שהאמין שרק כך אפשר לממן את אמצעי המחיה (מצבם הכלכלי של היהודים היה נמוך מאוד ורובם התרוששו ואיבדו את כספם עוד לפני הכניסה לגטו). 

באוגוסט 1940 לא נותר ל- 70% מיהודי הגטו כסף לקניית מזון, כתוצאה מכך היו בעיות קשות בהספקת המזון, שגרמו להפגנות ומהומות. בשלב זה החלו הגרמנים, בלית ברירה, לחשוב ברצינות על ניצול כוח העבודה היהודי,

גטו לודז' הפך יצרני. באוקטובר 1940 נוסד בגטו המשרד הראשי של ועד העבודה. תחילה ועד זה פיקח על כל העבודה שנעשתה בבתי המלאכה של הגטו, עם הזמן פעילותו התרחבה והסתעפה עד כדי אחריות על כל מפעלי הגטו באשר הם.

בבתי מלאכה מסוימים, כגון אלו של החייטים והסנדלרים, הונהגה שיטת סרט הנע, בתי מלאכה אחרים שייצרו מרבדים, קבקבים, ומוצרים אחרים, העסיקו פועלים בלתי מקצועיים במספר רב: סוחרים לשעבר, נשים, קשישים, בני נוער ואפילו ילדים, רובם ככולם למדו את המקצוע תוך כדי העבודה.

ערך התוצר של לודז' היה גבוה מאוד. הגרמנים השקיעו מינימום כסף ואוכל (יחסית לכמות האנשים בגטו) וקיבלו תוצר של ידיים עובדות. תהליך ההתרחבות של כוח העבודה בגטו הפך את מנהיגיה לגאים. אחד המארגנים ציין לאחר שהוקמו 5 בתי תעשיה חדשים ש: "50,000 איש הפכו בין לילה ממובטלים לאלמנטים עובדים.. מצב שניתן לראותו כשיקום מקצועי גדול ממדים". (ישעיה טרונק, יודנראט, עמ' 94) 

כבר באפריל 1940, עוד לפני סגירת הגטו, ביקש רומקובסקי שהעבודה תהיה בגטו ושהיהודים לא יוצאו לעבודות כפייה בעיר. בקשתו נענתה ומאז התרכז כל הייצור בגטו. (מסיבה זו לא התפתחה בגטו תעשייה לא חוקית, כפי שאירע בוורשה ובגטאות אחרים.)

התנאים המפעלים ובמקומות העבודה היו קשים ביותר. הגרמנים ניצלו באופן מכפיר וציני את העובדים היהודים, הפיקו מהם את המֵרב ובתמורה סיפקו מנות מזון מזעריות שבדרך כלל לא הספיקו לקיום.
בסדרת כתבות על רסורטים שונים שכתב יוסף זלקוביץ' ב-1942, הוא תיאר את תנאי העבודה, הרעב הכבד והחולי שהי מנת חלקם של העובדים. רגלי עובדים רבים התנפחו מרעב ובקושי הצליחו ללכת, אנשים רבים התעלפו תוך כדי עבודתם. למרות זאת התייצבו העובדים החולים לעבודה, מחשש שיפוטרו. לפי "חוקי" הגטו, העובדים יכלו להיעדר מקסימום שבעה ימים ולאר מכן פוטרו. במהלך ימי המחלה לא קיבלו כל תוספת מזון, ולכן עובדים רבים חששו להישאר בביתם, והגיעו חולים לעבודה.

אוסקר זינגר כתב ב-14 ביולי 1942 ביומנו: "...בגטו יש מקום לחולים רק במרישין [בית הקברות]... הגטו לא אורגן לנצח. החוקים שלו מתאימים רק להיום, לכל היותר למחר. אם העובד חלה... מתחילה האבן להתגלגל... עד למרישין". במקום אחר הוא מתייחס לעובדים בשם :אנשי הצל" של הגטו.

(אונגר מיכל, לודז' - אחרון הגטאות בפולין, כתר, 2005, עמ' 336)

עבודה והישרדות בגטו לודז' במהלך השואה -

Yosef Neuhaus: Work and Survival in the Lodz Ghetto during the Holocaust

מערכת החינוך

חלוקת דמי סעד למשפחה בגטו

אונגר מיכל, לודז' - אחרון הגטאות בפולין, כתר, 2005, עמ' 239

מערכת החינוך בגטו פעלה במשך השנתיים הראשונות לקיומו. המערכת כללה 47 מסגרות לימוד שבהן למדו כ-15 אלף תלמידים, החל מגני ילדים ועד לתיכון. תנאי הלימוד היו קשים, הכיתות לא היו מוסקות, חסרו ספרים ומחברות וילדים רבים נעדרו מן הלימודים, בעיקר בגלל חולי ומחסור. אף על פי כן התקיימו לימודים כמעט באופן סדיר במשך שנתיים, הילדים קיבלו ארוחה אחת ביום והיו נתונים להשגחה רפואית. ב-1940 נתקיימו בגטו לודז' 45 בתי ספר חילוניים ודתיים, וביניהם בית הספר לחרשים-אילמים, בית ספר לילדים מפגרים, בית ספר ולידו מוסד סגור לנוער עבריין, גימנסיה לבנים, גימנסיה לבנות ובית ספר תיכון מקצועי. בתוכנית הלימודים נכללו מקצועות היהדות, ושפת ההוראה היתה יידיש.

בסתיו 1941 הגיעו לגטו כ-20,000 יהודים ממזרח אירופה ושוכנו בעיקר במבני בית הספר. החינוך הפורמלי הופסק ולא חודש עוד בכל שנות קיומו של הגטו. ילדים בני עשר ומעלה שולבו בעבודה ובמקומות עבודה שונים נפתחו בחשאי מעונות לפעוטות כדי לאפשר לאמהות לעבוד.

יום ראשון, 4 באוקטובר 1941

"היום נערכה ישיבה של כל מורי הגטו עם רומקובסקי. הוא הודיע שלגטו אמורים להגיע 20,000 יהודים מכל גרמניה... נראה לי שזה סוף החינוך בגטו. אני בכל אופן כבר לא אהיה תלמיד גימנסיה בגטו, אם בכלל. נקבל כנראה תעודות אמיתיות מודפסות המעידות על סיום הגימנסיה."

(יד ושם, הגטו האחרון, עמ' 137) 

דת וחיי חברה/תרבות

בעיקר בשנתיים הראשונות, יהודים דתיים המשיכו לקיים בגטו אורח חיים דתי. בין מחלקות היודנראט פעל מדור מיוחד לענייני דת ובראשו ועד רבנים. הם הוגבלו לעריכת קידושין לאנשים בעלי תעודות מתאימות, פסקו הלכות והוציאו פסקי דין על פי ההלכה במקרים של בעיות בין תושבי הגטו. היה מוהל רשמי אחד ועוזר אחד, דבר המעיד על שיעור הילודה הנמוך בגטו. חזנים, שוחטים, ושמשים נרשמו לעבודה בבתי המלאכה בגטו או בבתי הקבורה.

לאחר הגירושים של שנת 1942 פחתה מאוד הפעילות הדתית המאורגנת בגטו. אי אפשר היה לקיים בקפדנות צוות יסודיות כמו דיני כשרות. למרות זאת הרבנים נאבקו כדי למצוא פתרונות. תנאי החיים הקשים בגטו אילצו אותם להקל וכך הורשו חולים ונשים יולדות לאכול בשר לא כשר. למרות זאת, כל ימי קיומו של הגטו יהודים המשיכו לשמור על קיום המצוות, התפללו ולמדו בקבוצות - לפעמים תוך סיכון חייהם. בדרך זו נאבקו יהודים דתיים על אמונתם, ששמרה על רוחם האיתנה.

בגטו התקיימה פעילות תרבותית ערה. בתקופה הראשונה התקיימה הפעילות התרבותית במטבחים של המפלגות השונות, אחר כך החלה גם פעילות תרבותית ממוסדת, בעיקר בבית התרבות שנפתח במרץ 1941. התקיימו שם קונצרטים, הצגות ופעילויות נוספות. ב-1943 נסגר בית התרבות, אך הפעילות נמשכה. חוג של סופרים ומשוררים יהודים שהתרכז סביב המשוררת מרים אולינובר המשיך בפעילותו כל שנות קיום הגטו. הפעילות המוזיקלית נמשכה בהרכבים מצומצמים ובמקומות פרטיים, וציירים רבים יחסית המשיכו לצייר.

ההצגות והקונצרטים שישמשו אור באפלה לאותה יהודים מדוכאים והתייחסותם להצגות היתה כמעין מפלט. ניתן לראות זאת מתוך יומנו של אוסקר רוזנפלד 1942: "400 איש עוקבים אחר הנעשה על הבמה. אין הם מתרגשים ומקבלים בטבעיות, כגורל או כרצון האלוקים, את העבודה שבזמן שהאיש עם הטלאי הצהוב על גבו מנגן את הסימפוניה החמישית של בטהובן, מתרחשת מחוץ לאולם האפל מציאות גרוטסקית... מוטב להם לאנשי הגטו שלא ישקעו בחלום, כי העצבים זקוקים לרגיעה. אחרי הקונצרט הם צריכים לשוב אל המרק היומי או תפוחי האדמה היבשים ."

(הגטו האחרון, יד ושם, מע ' 153) 

תנועות נוער

כיבוש לודז' גרם להפסקת הפעילות של רוב תנועות הנוער בעיר. הגזירות הקשות, ההתעללויות, ההשפלות, החטיפות לעבודות כפיה, העוצר שהוטל משעה חמש אחר הצהריים, החרדה מהתוצאות שהפעילות עלולה לגרום וכמובן עזיבתם של רוב הפעילים המרכזיים של תנועות הנוער, שיצאו לוורשה או לשטחי הכיבוש של ברית המועצות, סיכלו את פעילות תנועות  הנוער. מתוך דאגה ואחריות לחניכים שנותרו בלי הדרכה ולציבור היהודי כולו, הוחלט להכשיר מדריכים חדשים במקום אלה שעזבו ולשקם את פעילות התנועות, כדי שיוכלו לפעול בגטו.
בסוף מאי 1940 התחילו הכשרות של חברי תנועות נוער במרישין, שם עסקו בחקלאית וחינוכית, כפי שנהגו לעשות בהכשרות הציוניות לפני המלחמה. בסך הכל היו 27 קבוצות חקלאיות ובהן כ-350 חברים.
מאות בני נוער מכל התנועות שלא גרו בהכשרות במרישין הגיעו מהגטו לפעולות לפחות פעמיים בשבוע. בתחילה תמך רומקובסקי בפעילותם, אך בינואר 1941, כשלדבריו, ההכשרות התנגשו עם מדיניותו, הורה על פירוק ההכשרות. חברי תנועת הנוער חזרו לבתיהם, ופעלו בחוגים קטנים יותר, בחשאי. תנוער הנוער וחטיבות הצעירים של המפלגות התמידו בפעולה באינטנסיביות: ארגנו לימודים חשאיים, הוציאו עלונים פנימיים, ערכו מפגשים בהם דובר בלהט רב על דעות ורעיונות אסורים, קראו ספרות אסורה וציינו ימי זיכרון של מנהיגי רוח יהודים ולא יהודים. הם המשיכו בפעילות לימודים ותרבותית, ובייחוד בלטה בקרב היהודים העזרה ההדדית והתמיכה. הפעילות בתנועות הנוער הצליחה להשכיח מבני הנוער ולו לזמן קצר, את הרעב והמצוקה ששררו סביבם והעניקה טעם ומטרה לחייהם.

חיסול הגטו

בשנת 1943 החלו המוסדות הגרמניים לדון בגרלו של גטו לודז'. היינריך הימלר רצה לחסל את הגטו, לעומתו אלבר שפאר, שר החימוש, תמך בהמשך קיומו של הגטו ובארתור גרייזר והנס ביבוב שלא רצו לאבד מקור הכנסה כה טוב. הוויכוח נמשך כמה חודשים, ובפברואר 1944 הוחלט להשאיר את הגטו, אך יחד עם זאת להתחיל בהדרגה בתהליך חיסולו. לשם כך הופעל מחדש מחנה המוות בחלמנו.

הגרמנים נקטו מדיניות הטעיה והודיעו על הרשמת יהודים לעבודה מחוץ לגטו. יהודי הגטו היו נבוכים - היו להם חששות כבדים שהטרנספורטים לא מיועדים לעבודה, אך לא היו בידיהם שום הוכחות חד משמעיות על ההשמדה השיטתית של היהודים, כפי שהיו במקומות אחרים. היהודים לא מיהרו להתייצב לגירוש אך הוא נכפה עליהם. החל מ-23 ביוני 1944 גורשו מהגטו 7,176 יהודים לחלמנו ונרצחו שם. ב-14 ביולי 1944 החליטו הגרמנים להפסיק את הגירושים לחלמנו, וחידשו אותם כעבור שבועיים - והפעם לאושוויץ.

ב-2 באוגוסט 1944 החל השלב האחרון בחיסולו של הגטו בלודז'. הגרמנים המשיכו במדיניות ההטעיה, בקראם ליהודי הגטו להתייצב להעברה למחנה עבודה חדש בגרמניה. הובטח ליהודים שמצבם ישתפר והמשפחות יישארו מאוחדות במחנה החדש.למעשה יצאו כל המגורשים לאושוויץ.

בגטו לודז' המנותק והמבודד לא ידעו על אושוויץ ועל הרצח ההמוני והשיטתי שהתבצע שם, אך הם לא התייצבו בהמוניהם לגירוש ורובם לא האמינו להבטחותיהם של הגרמנים. הם השתדלו לדחות את היציאה מהגטו ככל האפשר.

3 באוגוסט 1944 (המקור באנגלית)

"אני כותב את השורות הללו במצב רוח קשה. אנחנו צריכים לעזוב את הגטו בתוך כמה ימים... ביבוב, המנהל הגרמני של הגטו, נושא נאומים שתמציתם היא שהפעם לא יתנהגו אל הנשלחים כמו בעבר, בגלל השינוי במצב החזית... כפי הנראה, הדרך היחידה לחיות תחת אותם שמים עם הגרמנים היא השארת הזכות לעבדים הנחותים ביותר לעבוד למען ניצחון הגרמנים. לעבוד הרבה ולאכול לא כלום... הוא המשיך ושאל את הקהל אם הם מוכנים לעבוד למען הרייך, וכולם צעקו "Jawohl" [כן]. איזה מין אנשים אלו הגרמנים שהם מצליחים להשפיל אותנו לדרגה כל-כך נמוכה... האם החיים כל-כך חשובים?...

כאשר אני מסתכל על אחותי הקטנה, ליבי נשבר. האם היא לא סבלה מספיק?... מה יעשו בחולים שלנו? בזקנים, בילדים?... אפילו איני יודע אם ירשו לי להיות עם אחותי הקטנה. איני יכול לכתוב יותר. אני מדוכא. ויתרתי."

(אונגר מיכל, הגטו האחרון, אחוה בע"מ, 1995, עמוד 183)

הפתק שנכתב על ידי רחל ביהם

היהודים שעבדו בתחנת הרכבת בגטו, ממנה יצאו המגורשים, שמו לב שאותם קרונות חוזרים לאחר זמן לגטו, וחברי תנועות הנוער שביניהם ביקשו מחבריהם היוצאים ברכבות להטמין פתקים בחריצי הקרונות ולדווח לנשארים על יעדם של הגירושים. מעדויות שונות ידוע לנו על כמה פתקים שהתקבלו בגטו ובהם פרטים ראשונים על אושוויץ. אחד מאותם פתקים שרד ומוצג. הוא נכתב בידי רחל ביהם, חברה בתנועת חזית הנוער הציוני, והוטמן, על פי סיכום עם חבריה לתנועה, בחריץ של הקרון שבו הובלה עם קבוצת חברים לאושוויץ.

הפתק הגיע לידיו של מנק הייטלר, חניך בתנועת חזית הנוער הציוני, שעבד בתחנת הרכבת, והוא מסר אותו לחברים. בפתק מפרטת רחל ביהם את השעות ואת שמות התחנות שבהן עברה הרכבת. בשעה 10 הם מגיעים לאושוויץ, וב-12 הם מגיעים למקום שאת שמו אינה יודעת. קרוב לוודאי שהגיעו לבירקנאו. מנק הייטלר שרד ומסר את הפתק לארכיון בית לוחמי הגטאות. רחל ביהם נספתה באושוויץ בינואר 1945.

חיסולו של הגטו החל במהירות. ב-30 באוגוסט 1944 נרצחו באושוויץ אלפים מתושבי המחנה, כולל רומקובסקי ומשפחתו.
באושוויץ לא היה יוצא מן הכלל, דרכו, כדרכם של כל היהודים, הוליכה לתאי הגזים.
רק 877 יהודים שרדו ביום בו לודז' שוחררה בידי הצבא הסובייטי ב-20 בינואר 1945, כולל 12 ילדים.
בסך הכל, רק כ-7,000-10,000 יהודים מהגטו שרדו את המלחמה, אודים מוצלים מאש של קהילה תוססת ומפוארת.

את גודל הזוועה שפקדה את יהודי העיר לודז' ואת הפליטים שהצטרפו אליהם במשך השנים אפשר אולי להמחיש בעזרת הנתונים המספריים הבאים:
בגטו חיו 204,800 בני אדם.
מתו מרכב וממחלות 43,743 בני אדם.
גורשו למחנות עבודה כ-15,000 - רובם נספו.
גורשו למחנה המוות בחלמנו ונרצחו בשעת האקציה בגטו כ-80,000.
באוגוסט 1944 גורשו כ-67,000 איש לאושוויץ. הם הגיעו למחנה בשלב מאוחר, שבו בעת עריכת הסלקציות נבחר מספר גדול יותר של אנשים לעבודה. מרבית יהודי לודז' היו צעירים, ולכן נשלחו לעבודות כפייה במחנה או למחנות הלוויין של אושוויץ ולמחנות ריכוז ברחבי גרמניה. רובם נספו שם או מאוחר יותר בצעדות המוות בחודשי המלחמה האחרונים. ההערכה היא שכ- 7,000-10,000 איש שרדו - פחות מחמישה אחוזים מכלל היהודים שחיו בגטו לודז'.